סופיסטיקציה היא לא מלה גסה!
היו זמנים בהם ערגנו למעט קלילות תרבותית, מעט שטחיות עליזה. היו זמנים בהם השפה העברית היתה גבוהה, מדי אולי לטעמם של חלק, אך כללים מסוימים בהגוי ובתחביר נשמרו בקפדנות. היו ימים בהם הטלוויזיה שימשה כמעין מודל לאיכות, אמנם מעט מורם מעם אך בהחלט נערץ. היו ימים בהם היה לגיטימי להיות אינטיליגנטי ורהוט.
היום כבר לא.
היום השטחיות והקלילות כבשו אותנו לחלוטין. איש כבר אינו זוכר כלל את כללי התחביר הבסיסיים והיגוי נכון הפך זה מכבר למגוחך. היום, דמויות אשר רק לפני עשור נתפסו כזולות, צעקניות, שטחיות והמוניות – נחשבות לזרם המרכזי. הן נחשבות כיום לנורמה.
אותו זרם תרבותי נחות, אשר טען ובצדק מסוים כי התקשורת אינה מייצגת אותו במידה הנאותה, הפך את הקערה על פיה ומהווה כיום את הז`אנר השולט. ואל תטעו בדברי, איני מתכוון להתמזרחות המובהקת שעוברת המוסיקה הישראלית, אלא לעממיות אשר הפכה למודל. עממיות אשר מחד אין צורך לדכאה, אך מאידך אם נהלל אותה בכל פה רק ננציח אותה לעד.
אם לבני נוער לפני שנים היו מודלים שאפשר היה לשאוף אליהם, כיום המודלים מתחרים בינהם עד כמה הם מצליחים לחקות את חולשותינו הגדולות ביותר ולהיות יותר “ישראלים” מכולנו. היום כדי להיות פופולרי עליך להיות עממי, אך מהו עממי?
האמנם עממי הוא שפה עילגת, מבטא מזרחי מלאכותי ומראה זול?
האם באמת זו היא הישראליות האמיתית?
יתכן והאידאל הקודם של ה”ישראלי היפה” היה מרוחק מעט, אך בכל זאת, הוא גרם לנו לשאוף למשהו שהוא מחוץ לעצמנו, משהו גבוה, טוב יותר מהמציאות, מודל חינוכי.
כיום עצם המושגים “מודל חינוכי”, “אידאלים או אפילו סתם תרבות טובה הפכו נלעגים.
מהפכה זו החלה עם שידוריה של הרשות השניה. הרשות השניה זיהתה אי שם בימיה הראשונים כי הערוץ הראשון נתפס כמאיים ומרוחק על חלקי ציבור שונים. אז גם הופיע לו מושג הרייטינג והפך לחליל אשר לקולו מתנהל ערוץ טלוויזיה שלם. איני טוען כי רייטינג אינו חשוב, נהפוך הוא רייטינג הוא בהחלט הגורם המכריע ביכולתה של טלוויזיה להשפיע, אך ישנן דרכים שונות להשיג רייטינג. אפשר להשיג רייטינג ובו בזמן להותיר בצופים תחושה כל שהיא של טעם טוב, של איכות. אין צורך להפוך את הטלוויזיה לביב השופכין התרבותי שלנו רק כדי לגרום נחת רוח לצופים.
אני בהחלט מבין כי לחלק מהציבור צפייה בדמויות אוויליות, גרוטסקיות, גורמת להרגיש נפלא והיא בהחלט סוחפת, אך בכך אנו מנציחים את פיגורו התרבותי ואת נחיתותו האינטלקטואלית של הצופה. כי הרי אם בטלוויזיה הכוכב מדבר בשפה עילגת, וולגרי ואווילי, אז לכולם מותר.
אם כוכב, אשר רק לפני עשור היה נתפס כפרחח ולא היה עובד אפילו כפקיד בבנק, מרוויח היום סכומי עתק ונחשב ל”סלבריטי” רציני, אז מדוע לנער משכונת מצוקה בכלל לחשוב על בגרות או אוניברסיטה, הרי כך לא הופכים היום למליונר!
אם הגיבור התרבותי היום מייצג תת תרבות, אם הוא מהווה קריקטורה של המכנה המשותף הנמוך ביותר בעם, אז למה נותר לשאוף? כל שנותר לצופה הוא רק ללטש ולהנציח את חוסר רהיטותו, עילגות לשונו, לחשוף קצת בטן וציצי, לדאוג לחמצן את השיער ויאללה להפוך לאייקון!
כן, חבר`ה זה כל מה שצריך היום להיות גיבור תרבות, מיניות בוטה, לשחק אותה ילד שכונות ולהיזהר לא להשתמש בשפה יפה. שמא פן תתפס כאינלקטואל, חס וחלילה.
כעת, אם נחשוב לרגע על נפגעי זילות זו של תרבותנו, אזי נגלה כי הנפגעים העיקריים הם דווקא אותן חברות חלשות אשר לכאורה קיבלו גושפנקא ממלכתית להיות כאלה. כי אם תשימו לב, הרי לאותן שכבות חברתיות מבוססות יותר, אלה אשר כן דואגות לשלוח את ילדיהן לאוניברסיטה, להן זווית ראיה שונה. אלה מסוגלות לזהות את הגיחוך והזמניות שבאותם צעירים וצעירות עילגים ומטושטשים מהורמוני מין וחשיפה ציבורית, ילדיהן שלהן מוגנים. הבעיה האמיתית היא לצופים שבאמת חושבים כי להתנהג ולהיראות כמו כוכבינו הנוכחיים, זהו המתכון האמיתי להצלחה.
הבעיה האמיתית טמונה בשכבות אשר טלוויזיה וקצת אינטרנט מהווים עבורן את המקור העיקרי להעשרה תרבותית ולקבלת מודל לחיקוי. עבורן אותו ערוץ פופולרי, אשר כביכול משרת ומנציח אותם למעשה מקבע את נחיתותם לדורות הבאים. הוא עושה זאת בכך שמעניק לגיטימיציה לאפסיותם ובדרך זו מקבע אותה ומוודא כי לעולם לא ישאפו לדבר אחר. זהו חטאו הגדול של הערוץ המסחרי האימתני, הוא בעצם מונע משכבה שלמה בעם את שחובה עליו להעניק, הוא מונע מהם אידאלים, הוא מונע מהם את הצורך לשאוף ולהתקדם, הוא מנציח את נחיתותם ועוד עושה זאת בכספם שלהם!
אין ספק בליבי, כי עם הזמן גם מגמה זו תכלה את עצמה, פשוט כי לאנשים ימאס להביט על אותן דמויות רדודות שוב ושוב בשינוי תסרוקת או תפאורה. אך מאידך שכבה חברתית שלמה תיוותר בנחיתותה התרבותית, רק שהיא תאבד שוב מהפופולריות של להיות כזו, ואולי אז תבין כי עליה למצוא מתוכה את הכוח להתקדם ולהתפתח. איש כנראה לעולם לא יעשה זאת במקומה.
בברכה, ד”ר אודי בר
