×

לא לאבד את הצפון…

טוב , אז בואו נדבר על המלחמה…

מלחמה! ללא מירכאות.

מלחמה שכמו תמיד מגיעה ברגע הכי לא מתאים, הכי לא צפויה, והפעם גם מאוד מתסכלת.
אני מדגיש את התסכול הרב הנלווה אליה כי לאלה מבינכם המתגוררים במרכז, המלחמה הזו משולה יותר למעין איום מרומז, אשר גם אם מופיע לעיתים בכלי התקשורת, אין בו כדי לשבש ממש את שגרת יומכם.
מאידך, לרבבות אזרחים אחרים, כאלה אשר בחרו להתגורר בצפון כי הוא “ירוק יותר” למשל, או אולי כי הוא “זול יותר”, “אומנותי יותר”, “מאוורר יותר”, או כל סיבה אחרת, מדובר בשיבוש אמיתי!
נפגעים אמיתיים!
וגם חרדה אמיתית ומציאותית הרבה יותר!
נסו לחשוב,יושבי תל אביב רבתי, כיצד הייתם חשים עם ממטר הפגזות הקטיושה אשר בעצם היה הופך אתכם למעין משתתפים בעל כורחם במעין משחק רולטה?
רולטה המתגלגלת לאיטה, מדי יום, ומכריעה בהינף של רגע, את עתידכם.
האם תיפצעו?
או שמא תיהרגו ? חלילה.
האם ביתכם יחרב? או רק ייהרס קלות..
האם שכונת המגורים שלכם תיוותר כשהייתה או אולי תשתנה לבלי הכר?
ועוד שאלות הרות גורל שכאלה, אשר ליושבי המרכז – אין ממש צורך , נכון להיום ,לעסוק בהן.

ללא כל ספק, מדובר במצב יוצא דופן ממש, בו חלק נרחב מתושבי המדינה עסוקים בשאלות קיומיות של ממש ובעוד החלק האחר, נאמר הגדול יותר, יכול לכל היותר להזדהות, או לקוות כי לא יגיע לסיטואציה דומה.
מצב זה, בו אין האיום שווה על כל אזרחי המדינה, לכאורה ולמעשה, די בו לטעת תחושה עמוקה של תסכול בקרב אלה המהווים פליטים ביננו בעל כורחם, אולם גם יכול להפוך לניסיון מאתגר בקרב אלה מאתנו הקולטים את אותם הפליטים.
הרי ברור לכם, כי אם המלחמה בצפון תימשך, יהיה צורך בהיערכות של ממש, במהלכה על כל אזרחי המדינה, אשר ימצאו בטווח בטוח מטילים, קטיושות, וזילזלים למינם יהיה לאפשר ליושבי הצפון, להמשיך ולתרום את חלקם הכואב במערכה זו, ולהרגיש כקורבנות פחות ככל האפשר.

יהיה זה בהחלט מעניין לראות כיצד מדינה, הטרוגנית כל כך לכאורה, עם גינונים, סגנון ומנייריזם, אשר מאפיינים כל כך את חלקיה השונים, תצליח לפתע לגלות את המכנה המשותף הרחב אשר מחבר למעשה את כל אזרחיה.
טוב, אז למה אני מזכיר את כל העניין?
הרי אלה מכם המכירים חלק ממאמרי האחרים, יודעים כי משימתי היא תמיד למצוא את הטוב, התועלת והברכה הקיימים בכל רע המוטח על ראשנו. ובכן, כיאה למדינה צעירה מאוד, יחסית ובאופן מוחלט, יש לציין כי הצלחנו בשנים קצרות למצוא המון הבדלים ביננו.
למה הכוונה? הערב כשירדתי לשכונתי בתל אביב, זיהיתי בנקל את כל אלה אשר הגיעו מהצפון. ומאידך, יכולתי גם לזהות את הסקרנות שבעיניהם. ואז, פתאום הבינותי, כי האפשרות בה היינו נפגשים כך סתם ברחוב, בשעת אחר הצהרים, היא קטנה למדי .
האפשרות הסבירה היא כי עבורם הייתי נשאר בגדר תל אביבי, ועבורי היו הם נותרים בגדר תושבי הצפון. אולם, דווקא האירועים יוצאי הדופן כל כך שנחתו על ראש כולנו בשבועות האחרונים, גרמו לפתע למעין קירבה כה גדולה, ושימשו מעין תזכורת לעד כמה דומים אנחנו וגם, לעד כמה קטנה ארצנו.
קטנה מדי בשביל הבדלים תרבותיים, מניריסטים ואחרים.
היא פשוט שכונה.
והטעם והחשיבות לתזכורת זו, נעוצים בכך, כי בסולידריות זו תלוי קיומנו.
קיומנו כאומה, כמדינה עצמאית וריבונית, תלוי בראש ובראשונה במרקם האנושי של חברתנו.

האלימות, עליית הפשע כמו גם קליטתם של עליות שונות בשנים האחרונות, גרם למעין הופעתן של תת אוכלוסיות אשר מצאו להן מכנה משותף משלהן, גם כדי למנוע תחושות של קיפוח או נחיתות, או מאידך, למנוע איום על עליונותן, תחמו עצמן במעין טריטוריה תרבותית משל עצמן.
פריבילגיה זו, של מציאת מיעוטים אשר בחברתם אנו חשים הכי בנוח, ויוצרים עימם מעין קבוצה סגורה ומנוכרת, גם אם היא זכותנו כאזרחים שווים במדינה דמוקרטית, אסור ואין לאפשר לה לפגוע בתחושת הסולידריות הבסיסית שלנו. זה מוקדם מדי..ואולי אף פעם גם לא ממש נחוץ..

ישראל, למעשה נמצאת עדין במלחמת קיום והישרדות של ממש. גם אם מבחינה צבאית מדינתנו מצוידת כהלכה, הרי שעם אינו נוצר רק בזכות צבא, גבולות וטריטוריה.
אדמה, היא רק חלק מהתנאים להגדרתו של עם ולראיה,יש רק להיזכר בכל שנות קיומו של העם היהודי ללא כל מדינה ריבונית או טריטוריה של ממש.
הדבר ששמר על קיומנו כל השנים הללו, היה למעשה המנהגים וההלכות אשר ייחדו ואפיינו את העם היהודי לעומת אזרחי המדינות אליהן היגרו. או בלשון אחרת ,אחדותנו.
אולם ,דווקא מאז קומה של המדינה, עם קליטתן של העליות השונות, כמו גם עם הופעתם של זרמים תרבותיים שונים ומגוונים, תנועות פוליטיות, השקפות פילוסופיות ועוד , שכחנו בעצם עד כמה אנחנו דומים.
דומים ממש.
דומים הרבה יותר מגיבורי התרבות אליהם אנו שואפים, או גם הרבה יותר מאשר ניתן לראות למראית העין.
ולפתע, ראו זה פלא, גם מסתבר, שוב, כי לכולנו אויב משותף.

מלחמה היא זיפת. בזאת אין כל ספק. אולם, בכל זאת, מלחמה משונה זו, בה רק חלק מהאזרחים מסכנים את חייהם ורכושם, בעוד החלק האחר ממשיך כמעט לגמרי בשגרת חייו, נושאת בחובה מרכיב נוסף.
מרכיב חיובי דווקא!
כי אם נביט בחוויה המיוחדת הטמונה ,בכל זאת ,בחוסר איזון משווע זה, נגלה כי חוויה זו מדגישה את המכנה המשותף העמוק כל כך שבנינו.
מכנה משותף אשר מבלעדיו לא היינו מגיעים לכאן מלכתחילה, ובוודאי לא היינו אוחזים כאן מעמד עד היום.

לסיום, איני יודע מהי השקפתכם הפוליטית, אולם ברור לי כי כולכם בוודאי שאינכם רוצים להפוך למהגרים נטולי מולדת בארצות אחרות. כך שתזכורת זו לשבריריות של חברתנו, המלווה מאידך בעדות כה דרמטית של אחדותנו, מהווה חלק חיוני בהמשך גיבושנו כחברה וחיזוקנו כעם במדינה ריבונית.
מוקדש לתושבי הצפון ולתל אביבים מתוחכמים..

שלכם תמיד,

ד”ר אודי בר.

Go Top