×

על תקווה, צפרדעים ושמנת

תקווה, מילה שגורה בפינו אבל כה מהירה להישכח מלבנו. ובדרך כלל, דווקא בעת בה היא הנחוצה ביותר.

מחקרים רבים מוכיחים כי אנשים שאבדה להם התקווה, נדונו לאחוזי כשלון גדולים יותר בביצוע משימות.
אנשים שאבדה להם התקווה ,מוכרעים באחוזים גבוהים יותר על ידי מחלות שאחרים ,בעלי תקווה ואופטימיות עמדו להן.
תחושות של חוסר תקווה מאפיינות אלה הסובלים מדיכאון .
דיכאון גורם לירידה בכושר החיסוני, פוגע בתהליכי החשיבה, הריכוז והזיכרון.

ולהלן סיפור.
לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, חיו להן שתי צפרדעים. הן שכנו לבטחה בחצר המשק של איכר אמיד ונהגו לדלג וללקט יחדיו שאריות מזון ולצוד זבובונים ברחבי האסם.
יום אחד, דילוגם הובילם לרפת הפרות. הן אהבו את ריח הזבל הטרי והחציר .
במהלך שיטוטיהן ברחבי הרפת הן גילו כד חרס גדול העומד בפינה.
כד החרס היה גבוה, אולם ניחוח עלה ממנו, כמותו לא הריחו מעולם.
הריח היה מתקתק ומזמין.

לאחר התייעצות קצרה, החליט זוג הצפרדעים לקפוץ פנימה בניתור גדול ולבדוק מהו הדבר המעלה ריח נפלא שכזה.
הופ, ובניתור אחד גדול, נחתו הצפרדעים לתוך כד החרס.
אולם אבוי, כד החרס היה מלא בשמנת טרייה.
השמנת אומנם הייתה טעימה להפליא , אבל הצפרדעים הלכו וטבעו בה.
בתחילה, עם ההתלהבות לטעם החדש, הן ניתרו בהנאה בכד, אולם אט, אט, רגליהן הזעירות החלו להתעייף.
ואז התחוורה להן העובדה כי אינן יכולות לדלג מעבר לשולי הכד הגבוהים ומאידך, אם יפסיקו לרגע מלרקוע ברגליהן ולנתר, הן תשקענה לתחתית כד השמנת ותטבענה..
כך, שתוך כדי דילוגיהן הנואשים בשמנת, השכילו להבין כי גורלן נחרץ!
אחת מהצפרדעים אמרה לרעותה : “זהו, איני רואה עוד טעם במאבק, הרי שולי הכד לא יהפכו נמוכים יותר ואני אטבע בין כה וכה, אז אני נכנעת כבר עכשיו” .
חברתה ענתה לה מיד: ” חכי, אל תפסיקי לנתר, כל עוד את חיה ומדלגת, יש עדין תקווה!”
אולם, התקווה כבר עזבה את הצפרדע, היא מלמלה מילות פרידה לאל הצפרדעים וצללה לתחתית הכד.
חברתה ,המזועזעת עד עמקי נשמתה מהפרידה הטרגית מחברתה הטובה, המשיכה בכל זאת לנתר בכד השמנת.
“היא לא תיכנע”, חשבה לעצמה, “לא כל עוד עומדת לה נשימתה האחרונה .  ”

כך, למרות אסונה ואובדן חברתה הטובה ביותר, למרות תשישות שריריה הזעירים ולמרות כי לא נראתה כל הצלה אפשרית באופק, המשיכה לקפץ בשארית כוחותיה. עוד ועוד.
ואז, ממש לפני שכבר אחרון שריריה פסק מלהיענות לה, הרגישה לפתע כי השמנת , הולכת והופכת למוצקה יותר. יותר ויותר.
עד שלבסוף עמדה הצפרדע המותשת על קרקע יציבה של ממש!
ניתוריה הממושכים בשמנת, גרמו פשוט לחביצת השמנת לחמאה מוצקת.
ומיד עם הפיכתה של השמנת הטובענית לחמאה , דילגה חיש קל הצפרדע אל מעבר לשולי הכד וחזרה אל ביתה שבאסם.
ובכן, לכם הקוראים נהיר הדבר, הרי כך עושים חמאה…אולם לצפרדע היה הדבר כנס ופלא!

ובכן, לצפרדע שלנו, אשר זכתה בחייה מחדש , נותר רק לספר את סיפורה המופלא מאז ועד היום לכל חיות המשק וללמד את כולם תקווה – גם כאשר כלים כל הקיצים.

כעת אלינו , אני משוכנע כי גם כל אחד מכם, זוכר לפחות פעם אחת בעבר בו ההחלטה להמשיך ולהיאבק למרות כי “כלו כל הקיצים..”, הביאה לברכה והצלחה בסופו של עניין.
ובכן, לטובת הקוראים שעדיין טובעים, אשמח אם מישהו מכם שכבר הצליח לדלג החוצה, יחלוק עמנו את סיפורו האישי כמשל.

בברכה
ד”ר אודי בר.

Go Top
Shopping Cart
There are no products in the cart!
Subtotal
0.00
Total
0.00
Continue Shopping
0