עלבון נרציסטי ומחלות כרוניות

עלבון נרציסטי הוא מושג פסיכולוגי המתאר את תחושת הכאב אותו חווים אלה אשר חשים כי חווית המושלמות העצמית שלהם נפגמה.
תחושה זו דומה אכן לתחושת עלבון, אולם היא עמוקה ועזה מכל עלבון אחר, היא חוויה מטלטלת אשר גורמת לסובל ממנה תחושות קשה של אובדן, ייאוש ודיכאון.
כדי להמחיש ביתר בירור את המושג, נדמה בלבנו לרגע קט את תחושת אחד מבני זוג אשר ננטש על ידי השני בתואנה כי אינו מושך עוד, או דוגמה נוספת, תחושתה של אישה אשר אינה מתקבלת למשרה נחשקת כי אינה נאה מספיק. דוגמאות אלה הן פשוטות וקל להבינן, אלה הנפגעים חשים כי ערכם פחת, דימויים העצמי נפגע ותחושתם האישית היא של אובדן. אולם מניסיוני עם מטופלים רבים מסתבר כי תחושות של עלבון נרציסטי מופיעות ביתר שאת גם בכאלה אשר מתבשרים על כך כי בריאותם נפגמה. מובהקים במיוחד מקרים אלה של מטופלים המאובחנים כלוקים במחלות כרוניות.
מחלות כרוניות אינן בהכרח מחלות אשר מסכנות חיים או פוגמות בצורה אמיתית באיכות החיים, אך בעצם המושג “מחלה כרונית” יש מעין איום על בריאותנו לעד.
יתר לחץ דם למשל, תת פעילות של בלוטת התריס כמו גם סוכרת או מחלות לב וריאה, כל אלה הן למעשה מחלות כרוניות. בחלק רב מן החולים, מחלות אלה, עם טיפול נאות כמובן, אינן טומנות בחובן כל פגיעה בשגרת החיים. אבל במקרים רבים השפעתן ההרסנית היא דווקא על הדימוי העצמי של הסובלים מהן.
במרפאתי אני רואה רבים הסובלים ממחלות כרוניות, חלק גדול מהם אובחנו ממש לפני הגעתם אלי וכל שאיפתם היא להיפטר מהטיפול התרופתי מהר ככל האפשר. לרבים מהחולים האלה קווים משותפים, לעיתים ללא כל קשר לחומרת מחלתם או אפילו לטיב הרגשתם, לרובם מכנה משותף – עלבון נרציסטי.
רבים מהם מבטאים תחושה של אכזבה, של כישלון, של אבל. הם אבלים על כך כי בריאותם נפגמה ללא שוב. הם חשים כי גופם בגד בהם והם מגיבים בדיכאון. הדיכאון הוא לא בשל ההרגשה הפיסית, ובוודאי לא בגלל החרדה, כי כאמור רבות מהמחלות הכרוניות אינן בהכרח מקצרות חיים, הדיכאון הוא בשל התחושה כי אינם מושלמים עוד!
ישנה מעין אשליה בקרב חולים אלה כי קיימת לה “בריאות שלמה” ואילו אצלם היא נפגמה, נפגמה ללא אפשרות של תיקון. תחושה סובייקטיבית זו קשה מנשוא לעיתים עבור אותם החולים. קשה הרבה יותר מאשר המחלה עצמה. והגרוע מכך, אותה תחושה של עלבון ואכזבה גם מונעת מחולים אלה את כוח הרצון לטפל בעצמם ולעיתים אף מעוררת יצר הרס עצמי, אשר גורם להם להזיק לבריאותם עוד יותר. חלק מהחוויה של אותו עלבון נרציסטי, מלווה לעיתים גם בהדחקה של עצם מחלתם.
הדחקה זו כמובן אינה יעילה ותחושת האבל העמומה ממשיכה לרחף וביטויה המידי הוא דיכאון. דיכאון אשר עלול להעמיק ויחד עמו מתחיל תהליך של הזנחה עצמית עד כדי הפסקת נטילת תרופות ואף הפסקת מעקב רפואי נאות.
בדרך כלל, עם החמרת מצבם הרפואי, הם שבים שוב לטיפול, אך עושים זאת הפעם מתוך כורח אמיתי ובדרך כלל מתוך סבל גופני אשר הופיע כבר עם החמרת מחלתם. לכאורה קשה להבין כיצד זה חולה אשר אובחן כסובל מיתר לחץ דם, וכל שעליו לעשות הוא ליטול כדור אחד ליום, למשל, ובכך לאזן את לחץ דמו, או לשנות הרגלי אכילה ואורח חיים לבריא יותר, מגיב בתחושות כה עזות של חידלון ואובדן. קשה להבין כיצד הוא מונע מעצמו את הטיפול אשר גופו כה זקוק לו,רק משום שאינו יכול לשאת המחשבה כי “אינו מושלם עוד”.
ובכן, מסתבר שוב ושוב כי לנפש כוחות משלה ולעיתים ללא שילוב של טיפול שיחתי ושיתופה המלא של מודעות המטופל בתהליך הריפוי, אין אפשרות לעורר בחולים אלה את הכוחות החיוניים לשם החלמתם והתאוששותם המלאים. אם כן, גם במחלות הפיזיות המובהקות ביותר, כדי להשיג את שיתוף הפעולה מצד החולה יש לשתפו באופן פעיל בעצם תהליך הטיפול וההבראה. יחד עם שיתופו של המטופל על הרופא גם להיות ערני לעמדתו הרגשית של המטופל לעצם מחלתו. על הרופא יש גם בהחלט לשקם את דימויו האישי של המטופל ולהעניק לו את הפרספקטיבה הראויה לעצם מחלתו. לכל מטופל יש לחזור ולהזכיר כי למעשה תפיסת “הבריאות השלמה” היא מעין אשליה אשר נמשכת עד לסיומה, ולמעשה אינה בגדר מציאות קבועה אלא זמנית בלבד אשר בשלב זה או אחר מפנה את מקומה למציאות אחרת.
לסיכום, ללא הצתת רצונו המלא של המטופל לעבור את תהליך ההחלמה והריפוי אין אפשרות של ממש להתגבר על מחלות קשות. אין להתעלם עוד מכוחה של הנפש כחלק הדומיננטי בעצם ההחלמה כמו גם ביכולת להתמיד בטיפול ראוי, בשינוי אורח חיים או הרגלי תזונה.
בברכה,
ד”ר אודי בר.