סיפורו של מכשף –פרק ב`
או.קי.אז איפה נפרדנו? אה.. נזכרתי, נפרדנו בקטע בו מאן מחליט כי הוא רוצה להיות כמו כולם. הוא רוצה להיות רגיל, הוא לא יהיה מכשף עוד, כך החליט. הוא הביט בעיון רב בכל האחרים, ניסה ללמוד כיצד אנשים רגילים נוהגים. מה באמת מעניין אותם, מה הם אוהבים. הוא העמיק והעמיק לא הצליח לפצח את התעלומה. אולם ככל שהעמיק ופגש אנשים נוספים, גילה כי אין דבר כזה “כמו כולם”. הוא מצא לעיתים קווים משותפים בין הבריות, אולם היו שטחיים בלבד. גם שגילה נקודות זהות עמוקות יותר בין שני אנשים שונים, הן התווספו בדרך כלל לפרטים רבים וחשובים אחרים, אשר הבדילו בין אותם האנשים. התמונה היחידה שעלתה בראשו בעת ניסיונו להבין את מהות הבריות היתה של פסיפס אינסופי, אינסופי ברבגוניותו.
בינתיים, אנשים חשו בשינוי שחל בו, אנשים לא ידעו דבר וחצי דבר על החלטתו, אלה מסוג הדברים שאין נוהגים לחלוק עם האחרים, אתם יודעים…, ובכן איש לא ידע. אבל הם חשו בשינוי כאמור, חשו ולא אהבו. הם לא הבינו לאן נעלם אותו האדם שהכירו, הם לראשונה עצרו רגע, תהו מה כל כך קוסם להם באותו מאן דהו, מהו הדבר שכה חסר להם פתאום. הם כעסו על מאן, הם לא ידעו למה אבל הם חשו מרומים, הם חשו כי אינם מקבלים את מה שאמורים היו לקבל, הם חשו את האכזבה, הם שנאו את התסכול. גם מאן לא היה מאושר במיוחד, אבל היה שקוע במסע של למידת האחרים. וכך יצא שפחות קשוב היה לגופו, לעצמו, לחיים עצמם!
כך נמשכה לה תקופת מה, אשר נראתה כנצחים לכולם, אבל מאן מסתבר סבל יותר מכולם. הוא אמנם לא היה ער לכך בתחילה, עד ששם לבו לעניין, כבר לא ידע את פשר הסיבה, הוא שכח, כי אמרנו כבר שהוא היה עסוק במשימתו-להבין את טבע הבריות. ובכן, כך או אחרת, מאן חלה. הוא חלה מאוד. הוא נפל למשכב, בריאותו ו אשר היתה תמיד מוכרת לו, גופו אשר הכיר כה טוב, בגד בו. לראשונה בחייו חש את אפשרותו של קיום הקץ. הוא אכן חשב כי לא יחלים עוד, הוא כבר לא האמין כי פעם ניהל חיים כה נפלאים אשר אולי כבר לא יחזרו עוד. הכי כאבה לו העובדה כי לא היה מודע מעולם, לכמה בר מזל היה. לפתע הבין כי מהלך חייו אשר קיבל תמיד כברור מאליו, כוחות הכישוף שניחן בהם, היו כה נפלאים, הרי הוא לא ממש רצה לוותר עליהם, נכון? הוא הרי רק רצה לבדוק עניין כלשהו, לבדוק האם בכוחו גם לשנות את עתידו, האם יוכל להפסיק להיות מכשף פשוט כי החליט כך. בקיצור, כמה יוכל להשתנות אם רק ירצה בכך. עד כמה הוא כל יכול…..
ובכן, למאן האומלל שלנו, ציפתה הפתעה.
הוא ,אינו כל יכול, כך גילה. הוא אפילו אינו בן אלמוות – כך הבין. וכן הבין כי עדין אינו יודע דבר וחצי דבר על כוחם העצום של כוחות הכישוף שלו. מחלתו המסתורית, אילצה אותו לרכז את כל כוחותיו, הוא ידע כי הוא עלול למות. וכך עם ריכוז כל תודעתו החלו לצוץ להן תובנות חדשות. הוא הבין לפתע, כי אותם כוחות כישוף, פועלים רק אם הם תואמים מצפון כן וישר. הם חדלים את פעולתם, אם אינם באים היישר מנקודה מסוימת בלב ומכוונים לנקודה מסוימת בלב האחר. הוא הופתע מכמות הידע שנחתה עליו. הוא הבין כי אפילו חוויה כה קשה כמו מחלה, טומנת בתוכה כל כך הרבה טוב. עולם חדש נגלה לעיניו. ממש כך, הלוט לפתע כמו הוסר מעל עיניו הוא יכל לפתע לראות הכל. אבל באמת הכל, הרבה יותר מכוחות הכישוף שאי פעם היו כישוריו. הוא היה אופורי.
אז גם הבין כי אסור לו, אבל אסור לו, לעולם לנסות ולהשתנות. הוא ידע כי השינוי האמיתי בא מעצמו, דווקא שאיננו מתכוונים לכך, עלינו פשוט להניח לו להגיע, לגעת מעצמו.
ובכן, כפי שאתם אולי יכולים לנחש, מאן פתח את ליבו! הוא הניח לכל החוויות לשטוף אותו, לטלטל אותו, להעשיר אותו. הוא לא פחד עוד מהמוות, הוא למעשה לא פחד עוד מכלום. הוא רק ידע כי על מנת לשמור על כל זאת, עליו להיות נאמן ללבו. לא לנסות ולהשתנות, לא לעצור באף מעצור, פרט למעצור הלב.ללב, יש חלק מאוד גדול בכוחות הכישוף, אתם יודעים. כל ההוראות הכישוף אשר חולפות דרכו, חייבות להיות מאושרות על ידו ואמרנו כבר כי ללב חוקים משלו, נכון?
בקיצור חבר`ה, מאן פרח.מה זה פרח, הוא שיגע את סביבתו. הם קיבלו דברים חדשים ממאן אשר לא הכירו בעבר. הערצתם אליו הפכה ממש לאובססיה, הם רצו להיות כמותו. הם רצו אותו. הם חשבו כי מוצא פיו הוא הכי מעניין, הכי נכון. הם חשבו כי הוא היפה מכולם. ואז בעיצומו של התענוג, מאן חש כי צו לבו משדר מסר. לבו הנדנדן הודיע לו שוב ושוב כי עליו ללמד את הבשורה. איזה בשורה חשב לעצמו? איזה לב נודניק, שיתן קצת להנות מכל האהבה הזו..
אבל הלב לא מוותר ואז מאן נזכר בכלל החדש אשר למד זה מכבר-עליו להקשיב ללבו, אחרת יחלה שוב!
מצויד בשיעור חכם זה, מאן החל ללכת לפי צו לבו. הוא החל לספר לכולם כי על כולם להיות תמיד, אבל תמיד נאמנים לעצמם. יותר מזה הוא אפילו סיפר לכולם כי עליהם לבטא את עצמם. עליהם לפתוח את ליבם. אם לא יעשו כן יחלו. ואם כבר חלו, אזי פתיחת לבם תהיה המסלול להחלמה –הבטיח לכל מאזיניו!
לכל מי שעדיין פקפק, סיפר מאן את סיפורו האישי. הוא לא פסח על אף פרט, כי ידע שלכל פרט יש חשיבות. הרי דבר אינו לשווא (אני מקווה שגם את זאת אתם יודעים כבר…) טוב, אם נוסיף גם את מספר התובנות החדשות אשר מאן קיבל בנוסף, כך על אם הדרך, הרי שאכן החל להיות מעניין בממלכתו של מאן.
הוא לקח, אך גם קיבל, גושפנקא פורמלית להגג בפרהסיה. זקני העיר העניקו לו פודיום של כבוד בקתדרת הנואמים של העיר ומדי שבוע נשא את דרשתו השבועית בפני אסיפת העיר. זמנים טובים, כבר אמרנו…
אמ..אמ..אמ..יחד עם שטף הנתינה, במהלך הדרשות שלו, בא בכל פעם גל גדול של קבלה. מבול של תובנות. מבול זה של תובנות, החל להיערם לו לאיטו לתפיסת עולם שלמה אשר באמת היתה רחבה יותר מאשר יכל אי פעם לחשוב שאפשרי. הוא נפעם, הוא החל להבין את סוד היקום….סוד זה שהחל להיפרש בפניו לאט, היא מוזר יותר מאשר יכל אי פעם לחשוב, מאידך היה כל כך הגיוני.
סוד אשר נראה בו בעת כה ברור מאליו וכה בלתי מובן. כל כך סדור, חכם, מופלא!
הוא ניסה ליהנות לו משפע הידע אשר ניחת על ראשו, אך שוב היתה כל העת אותה הוראה טורדנית מהלב, הוראה אשר כפתה עליו ללמד את סוד היקום לאחרים.
כיצד יתחיל? חשב. איך יוכל לספר דברים כה מורכבים? דברים אשר כה קשים להסבר, כה קשים לתפישה.
לאחר זמן, החליט להתחיל מהסוף. הוא יספר לכולם דווקא מהי תמציתו של העניין. מהו הדבר אשר בעצם מכיל בתוכו את כל ההבנה הקיומית. לאלה אשר יבינו מרגע ראשון, או שני, או לאלה אשר ירצו להעמיק, להם ילמד את סודות היקום הנוספים. כך החליט.
מהו אותו הסיכום נשמע בפגישתנו הבאה…
עד אז,
ד”ר אודי בר.