×

נרקיס מלך הביצה-הסיפור האמיתי!

אתם מכירים בוודאי את כל האגדות סביב דמותו המופלאה אך הטרגית של נרקיס מלך הביצה. או את סיפורו של נרציסוס אשר התאהב בדמותו הנשקפת באגם עד כי נפל לתוכו וטבע.
בכל האגדות הנרקיס נענש על גאוותו, יהירותו גנדרנותו. איש מעולם לא ניסה ממש להבין אותו.
בכל זאת, כולנו מוקסמים תמיד מעצם היותו ומרבים לספר את סיפורו, כפי שסופר על ידי יושבי הביצה.
אולם כאמור, הסיפור המוכר הוא גרסתם של יושבי הביצה.

היום, אספר לכם את הסיפור האמיתי.

סיפורנו מתחיל בביצה סרוחה. ביצה אשר הייתה אפופה ביגון ואפלולית. צמחים מעולפים ניסו להתקיים בה בדוחק, זו למעשה הייתה מדמנה.
אך, היא לא ידעה שהיא מדמנה. היא הייתה רגילה להיות הביצה שרגילה להיות.
היו בה גם כמה בעלי חיים, היה שם צב אחד זקן, שאיש אינו יודע כיצד ומתי הגיע לשם, והיו גם מספר תולעים שטוחות, קרפדה ומספר שפמנונים. כך כולם נתקיימו להם בשקט ובשלווה, המון שנים. תמיד בעצם.

ואז, יום אחד, פתאום, הופיע על גבי שפת הביצה פרח. בתחילה, חשבו כולם, במיוחד הקרפדה כי מדובר בפרפר. פרפרים היא כבר ראתה בימיה, היא נהגה לזלול אותם. אך הצב תיקן אותה, הוא סיפר לה ולתולעים המופתעות כי מדובר בדבר אחר, הוא ניסה להסביר כי במקומות מסוימים מחוץ לביצה, הוא שמע כי ישנם דברים המכונים פרחים. “הם שונים”, הוא אמר, “הם בדרך כלל בולטים ולא נוהגים לקרקר או להתפתל. הם למעשה עומדים בשקט ורק המראה שלהם רועם”.
“מראה רועם”?! מה זה, שאלו השפמנונים? וזקרו את שפמם!
“מראה רועם, רועם כמו קולי”?! צווחה הקרפדה בשאלה.
“האם גם אני רועמת”? שאלה אחת התולעים השטוחות בחלקלקות.
“לא, לא..” ניסה להסביר הצב. אך למעשה גם הוא לא ממש ידע את התשובה.הוא פשוט זכר את ששמע פעם לפני שנים רבות, אך גם הוא בעצם לא ממש הכיר פרחים..
כך או אחרת, אכן על שפת המדמנה פרח לו פרח. אמיתי. נרקיס.

בימיו הראשונים, נהגו בו בחשדנות רבה דרי הביצה. הם עקבו בסקרנות אחר כל אחד מעליו המתפתחים.
הם חשבו כי הוא בוודאי מתנשא עליהם..הם חשדו בו כי יתפתח להיות גאוותן. אך בה בעת החלו לחבב את ריחו, את מראהו.
הנרקיס אהב את המדמנה, היא הייתה ביתו. הוא פרח בה. חיש קל, הקרפדה החלה לשחות בקרבתו, ואפילו התולעים החלו מדי פעם לטפס על גבעולו בברכת שלום. גם יתר הצמחים המעולפים, החלו לגלות סקרנות, כיצד זה עומד הוא כה תמיר? כיצד זה תמיד נד ראשו בקלילות? מאין צבעיו?
אט, אט, חשדנותם כלפיו הלכה ופחתה, את שתיקתו החליפה עליזותו, את בדידותו מילא יופיו.
מדי פעם, עוד קם לו רחש קל בין השיחים ברגעים בהם השקיעה שלחה את קרניה האחרונות וגרמה לביצה לעצור נשימתה לרגע למראה יופיו, אך גם לזאת כבר התרגלו כולם.

כך או אחרת, המדמנה הפכה שמחה. הקרפדה החליטה כי היא רוצה להתחתן, והשפמנונים החליטו לקצץ את שפמם. התולעים השטוחות החלו להתרבות כמו תולעים שטוחות ואפילו מי הביצה החלו להעלות גלים קטנים,טוב לא ממש גלים, אבל כמעט.
נרקיס היה שמח, הוא תמיד היה שמח. הוא אהב את חבריו, הוא אהב את פינתו הקבועה בשולי הביצה, הוא אהב אפילו את ריח המדמנה המוכר. הוא הרגיש טוב, אהוב.
אז הגיע החורף.

בחורף, היו רוחות חזקות, ירד שלג, היו סערות. נרקיס בתחילה עמד היטב בגשמים, אולם משהגיע השלג ועמו הקיפאון, קשתה עליו תנודת ראשו בברכו את הצב המציץ אליו מדי בוקר מן הקרח. גם קריצת העין לעבר בנותיהן הצעירות של התולעים השטוחות כבר הכאיבה. עליו החלו להחוויר. הוא החל להתקשות בפרישת עלי הכותרת שלו עם שחר. היו כבר בקרים בהם נשאר מכורבל כל היום.
יתר תושבי הביצה, לא ידעו כי נרקיס סובל. הם חשבו כי מאס בהם. הם הרי חיים בביצה מדי חורף, הם רגילים אליה. הם חשבו כי הוא מתנשא עליהם, בדיוק כפי שחשדו מלכתחילה.
הם החלו להתעלם ממנו. הם החלו להעיר לו הערות. הם אפילו מדי פעם השליכו עליו גבישי קרח מחודדים.
נרקיס לא הבין, מדוע, דווקא כעת משכל כך זקוק היה לליטופן של התולעים השטוחות על צווארו הכואב, או לביקורה של הקרפדה, או אפילו להנהונו של הצב, הם אינם.
אז לראשונה בחייו חש כי החיים אינם כה נפלאים.

לראשונה, איבד את רוחו. אבל אתם יודעים, לפרחים אסור לאבד רוחם, הם לא יתקיימו בלעדיה.
וכך, נרקיס שלנו קפא לו על שפת המדמנה, קפא משברון לב, לא מהחורף. קפא כי נותר לבד. נותר לבד, כי לא יכל עוד להעניק את שנתן בשפע קודם לכן. את שנתן והאחרים לקחו.
לא כולם יודעים להעניק לנרקיסים את מבוקשם, רובנו אינו יכול!
נרקיסים הם פרחים, פרחים מתים ללא אהבה, למעשה אהבה היא כל שצריכים.

אני יודע שלעיתים קשה לתת אהבה לנרקיסים, קשה לאהוב את השונה, במיוחד אם הוא נראה לנו מתנשא או מרוחק. אך חשבו כיצד היו נראים חיינו ללא נרקיסים, עד כמה אפורים וחסרי צבע.
נרקיסים בדרכם השונה בעצם מנסים לשמח אותנו. הם עושים זאת על שפת הביצה, הם עושים זאת דרך מסך הטלוויזיה, על במת התיאטרון או בקולנוע. נרקיסים למעשה מעניקים לנו את בבואת הפנטזיה אשר גלומה בכולנו, הם פשוט מקרינים אותה על סביבתם. ואתם יודעים למה? כי הם חייבים, הם נרקיסים. להיות נרקיסים זוהי המציאות שלהם, הם אינם מכירים אחרת.
נרקיסים אינם משתנים, אינם יכולים, הם פרחים. תנו להם להעניק לכם את שיודעים ורק דאגו לאהוב אותם.
כך יפרחו עמנו לעד.
זהו סיפורו האמיתי של נרקיס! זה ולא אחר.

בברכה,
ד”ר אודי בר.

Go Top
Shopping Cart
There are no products in the cart!
Subtotal
0.00
Total
0.00
Continue Shopping
0