×

כבד את אביך ואמך- איך ואיפה בדיוק?

היום ברצוני לחלוק עמכם, תיאוריה חדשה שפיתחתי, תיאוריה אודות משמעותו הפסיכולוגית החשובה של אותו הדיבר “כבד את אביך ואת אמך”.
אותו הדיבר, הרי מעולם לא היה צורך של ממש להסבירו, לכאורה ההסבר הפשטני סיפק את כולנו. קל להבין את חשיבותו החברתית, את תפקידו בשמירת המארג המשפחתי הקדום, אז ואפילו היום. אולם, לאחר נסיון מצטבר אשר רכשתי עם מספר מטופלים, אשר הפגינו תסמינים דומים ורקע משותף, התחלתי להביט באותו הדיבר בעינים שונות במקצת.

מאמר זה אינו נסב סביב הבסיס ההלכתי, הקבלי או אפילו המסורתי יהודי לאותו דיבר. נקודת ההתיחסות אשר ברצוני להעביר אליכם, היא פסיכולוגית גרידא.
משמעותו העמוקה של אותו הדיבר מתיחסת לתפיסה מהותית של עצמנו וחשובה, מסתבר, להתפתחותנו האישית. קשיים עם קיומו של אותו הדיבר נמצאים בבסיסן של בעיות רגשיות נפוצות כל כך, עד כי החלטתי לחלוק סוגיה פסיכולוגית זו עמכם.
אני אומר בעיות רגשיות נפוצות ואני מתכוון בעיקר לחברה הישראלית, בעיקר לבני הדור השני לקום המדינה ובעיקר לכל אלה, אשר חשים נוח יותר עם דמותו של אחד מההורים מאשר עם השני.
אולי נחדד עוד יותר את אפיונה של הבעיה, אני פונה לכל אלה, אשר לעיתים תוהים, עד כמה אחד מהוריהם ממש “מיותר” להתפתחותם האישית, “לא ממש תרם”, או “לא השפיע כלל על חיהם”, או אפילו אחד כזה שמתבישים בו לעיתים, כן, כן, מתבישים.
או. קי. נראה לי שהתחלנו להגדיר את הבעיה. אנו למעשה דנים כיום בכל אלה אשר מסיבה כלשהי אינם מסוגלים לקבל בחיבה ללא תנאי, בכבוד רב, ואפילו ברצון להדמות אל, את אחד מהוריהם.
האם הגדרת הקהל ברורה מספיק? נראה לי שכן. הגדרה זו מתאימה לרבים מביננו.
רובנו למעשה בניהם של דור מהגרים, אשר הגיעו לכאן, חלקם בחוסר כל וחלקם מלאי גאווה ונאמנות למולדתם הישנה. חלק מאותו דור הורים, הגיע מעולם ערכים מגובש וסדור, וחלק הגיע עם ציפיות לגן-העדן.
כך או אחרת, אין ספק כי רוב העולים אשר הגיעו לארץ אז ולמעשה במידה מסוימת אף היום, נתקלו בתחושת הפחיתות, השונות, חוסר היכולת לחזור לאותה קלות קיומית אשר הכירו קודם לכן, ואולי אפילו אכזבה עמוקה וחרטה. משוכנע אני, כי רבים מכם זוכרים את עליבותם של העולים החדשים כפי שהיא נשקפת בסרטים מאותה התקופה, רובם היו מבולבלים, גרו האוהלים, מעברות, ובסוף זכו אפילו בדירות שיכון עלובות. כך זה שמהגרים לארץ צעירה, שנלחמת על קיומה ועוד כהנה וכהנה נסיבות אשר אפיינו את ארצנו אז ולצערי במידה מסוימת אף היום. אין בכוונתי להתיחס כעת לאותן נסיבות אשר סבבו את עלייתו של דור הורינו, נושאים אלה נטחנו עד דק. מה שחשוב לחברתנו כיום, הוא דווקא השפעתה של אותה התקופה על דור הילדים, ואולי אף על דור ילדיהם של הילדים. בקיצור רובנו!

או, קי מתחילים
מטופלים רבים הגיעו אלי, עם תחושות קשות של שנאה עצמית. תחושות אלה לא עלו וצצו לאחר טיפול ארוך או אינטנסיבי, הן היו כל כך ברורות ועזות בעוצמתן, עד כי לרוב המטופלים היה קשה מאוד להסתירן.
שימו לב, אני יודע שרבים מאתנו חשים לעיתים בכעס חולף על עצמנו בעקבותיו של כישלון או אכזבה, איני מדבר על תחושות חולפות שכאלה, אני מדבר על שנאה למראה, לגוף, למהות!
פעמים רבות, אותם מטופלים משוכנעים כי “עור פניהם הוא הכי גרוע בעולם”, או שהם “הכי שעירים בעולם”, או שהם “נורא מחוסרי מזל”, כי אם הם אינם מחוסרי מזל, אז “איך זה שזכו בגוף כל כך דוחה ושעירות שכזו, ותחת כזה”. ואיך זה שהם “עדיין לא נשאו, ואיך זה שאין להם כסף לאוטו חדש, ואיך זה רק תסביר להם איך זה שאין להם כסף לשכור דירה, רגע, ואיך זה שאין להם כסף בכלל, הרי לעולם לא ירוויחו מספיק, אין להם סיכוי”, ועוד כהנה וכהנה.
ובכן, אין ספק כי רבים מהם נמצאים כעת בדיכאון, או אולי במשבר (ראו מאמרי אודות סימני הדיכאון) אולם, לאחר ראיון קצר, עולה תחושה של שנאה עצמית יוקדת, הקיימת שנים רבות. היא בדרך כלל מופיעה בתחילתו של גיל ההתבגרות, אם כי במקרים קיצוניים אף קודם לכן.
ובכן, המדהים הוא, שלאותם מטופלים אכן יש בעיות עור לא שיגרתיות, הם אכן סובלים יותר מכתמי פיגמטציה, לנשים מראה אפרורי ודהוי. שיערם בדרך כלל נוטה לנשירה, ואפילו ניתן לראות נטיית יתר לזיהומים פטרייתיים בעורם. מענין, האין זאת?
ובכן, חישבו, אם אדם מבלה את רוב חייו כבוגר עם מרכיב כלשהו של שינאה עצמית יוקדת לחלק מסוים במהותו, הרי ברור שנוכל לראות זאת על פניו, גופו, מצב רוחו, הישגיו המקצועיים ואפילו, או למעשה על אחת כמה וכמה בחייו הרומנטיים. כעת אני מגיע לליבה של איגרתי אליכם.
כל אותם נערים ונערות, צעירים וצעירות ולצערי אפילו מבוגרים רבים, אשר אינם מסוגלים להבין, לקבל ולחבק באהבה שלמה, את אותו החלק בתוכם אשר מייצג עבורם את ההורה הבלתי מוערך לא יגיעו לעולם למימוש עצמי מלא!
לא ההצהרה אינה דרמטית מדי, היא בדיוק האמת!
שימו לב, האם באמת נראה לכם, כי אפשר להגיע לזוגיות מלאה ומיניות בריאה ללא חיבוק של כל מרכיבנו. האם באמת נראה לכם כי אפשר למצות את מלוא האינטלקט, כושר היצירה או אפילו להגיע לעמדה בכירה ולהשפיע, ללא אהבה מלאה למלוא עצמיותנו? ובכן, זוהי עובדה גנטית, כולנו בנויים ממטען גנטי אשר מורכב חצי בחצי משני הורנו. גם אם אחד ממהורים הביולוגים שלנו, לא היא מעורב בגידולנו כמו השני, או גם אם נראה לנו שהורה אחד “חכם יותר”, “יפה יותר”, “אוהב יותר” ואפילו” שווה יותר” מהשני, גם אם כל זאת היא המציאות האמיתית, עדיין, אנו מורכבים משניהם.
למעשה, הטיעון הביולוגי, אינו המוחץ בסוגיה פסיכולוגית זו, כי החשיבות היא למעשה ביכולת להפנים ולהזדהות עם מייצגיו של כל אחד מההורים. כאן הכוונה היא לחוש ולדעת ממש את חשיבותו של כל אחד מהם להתפתחותנו.
למעשה הבנת תפקידיו של כל אחד מההורים, גם אם התפקיד הוא שלילי בעליל, היא בעלת חשיבות עצומה לעיצובנו כבוגרים. אך, אם מסיבות מובנות לחלוטין, אנו כבוגרים צעירים, מעדיפים למצוא בנו דווקא את דמותו של אחד ההורים ומנגד, לבטל את יצוגו של השני בתוכנו, אז יכולה להתחולל לה ההפעלה של ההרס העצמי. הרס הנגרם כאשר כל אנרגיות הנפש מופנות לכוון השמדתו של אותו חלק בתוכנו המיוצג על ידי ההורה המאוס.
שוב, אם תחשבו על זה, הכל בעצם נורא ברור.
אם אנו עסוקים כל העת בהשמדת חלק מאיתנו, חצי למען הדיוק, אזי, אותה אנרגיה המופנית לאותה הלחימה נגזלת מההתפתחות והיצירה האישיים. כדי להגיע לפריחה אישית מלאה, אנו זקוקים לכל האנרגיה שבורכנו בה. אם נבזבז את רובה על הרס עצמי של חצי מאיתנו מה ישאר לחצי השני?
מאידך, אותה לחימה המופנית כנגד העצמי, מתבטאית בדימוי עצמי נמוך, בתחושה של הסתרה, בתחושה של “לעולם לא נהיה ממש מאושרים” בחוסר שקט תמידי ואפילו מחלות גופניות, עור מגורה ונשירת שיערות, כן כן, כי הרי אם נורא מתאמצים לפגוע, אז בסוף גם מצליחים.
הבשורות הטובות הן, שעם קבלתו של ההורה השני, זה הדחוי בתוכנו, ועם הבנתנו את חשיבותו הגדולה לעצם מיוחדותנו (ואפילו הענקת חצי ממאגר הגנים שלנו) כי אז מתחילה לה הפריחה האמיתית.
רבים מבצעים מהלך זה, שנים לאחר מות הוריהם, האמינו לי זה הרבה יותר קל כשהם בחיים.

אז יאלה, לכו ותגלו את הוריכם בתוככם, כבדו את נציגיהם בתוככם, כך תהפכו לאנשים מלאים, אמיתיים וייקל עליכם למצוא בדיוק רב את השלווה האמיתית ואת תחושת המימוש העצמי הנחשקת, אך החמקמקה כל כך.
ואגב, אם נחזור לרגע לאותו הדיבר שעמו התחלנו, זוכרים? דיבר זה, אם כן, טומן בחובו המלצה לחיים טובים ומאושרים ל נ ו, הוא אינו דואג לנימוסים המשפחתיים שלנו, האין זאת?

בברכה,
ד”ר אודי בר.

Go Top
Shopping Cart
There are no products in the cart!
Subtotal
0.00
Total
0.00
Continue Shopping
0