כאשר התמדה חיונית הופכת לאובססיביות חולנית

היום נעסוק בנושא מרתק במיוחד, לטעמי.
היום נעסוק בנושא אשר כולנו מדי פעם נושקים לו במהלך חיינו אולם לעולם איננו מודעים לו.
היום אשוחח עמכם על ההבדל שבין התמדה חיונית המהווה תנאי הכרחי להצלחה, לבין אובססיביות חולנית, אשר דווקא מרחיקה את ההצלחה ומביאה לכישלון ותבוסה.
אני מקווה כי כולכם כבר יודעים כי הצלחה, מכל סוג שהוא, באה רק עם התמדה. אם עוד נותרו ביניכם כאלה החושבים כי הצלחה, בכל תחום שהוא, יכולה לבוא לה סתם כך, אז הרשו לי לספר לכם כי אתם טועים.
דבקות במטרה חיונית להשגת הישגים ממש כמו כשרון מולד, או עיתוי מוצלח מה שמכונה יד המזל. רבים חושבים כי למזל תפקיד גורלי, אומנם ל”מזל” או לצירופי מקרים יד בהשתלשלותה של הצלחה, אולם תפקידו של המזל נופל בהרבה מזה של ההתמדה!
מאידך, לעיתים התמדה יכולה בקלות לגלוש לעבר השני ולהפוך לאובססיביות. ועל ההבדל שבין אותה אובססיביות לבין אותה ההתמדה עומד לו ההבדל בין הצלחה לאומללות.

מתחילים….
להצלחה פנים רבות, פניה עשויים משאיפותינו ומאווינו. אם למשל אנו חפצים באהבתו של אחר ואנו מחזרים במרץ, אם אכן נשיג את בחיר לבנו, תהיה זו הצלחה. אם אנחנו אומה השואפת לעצמאות נניח, מלחמת השחרור שלנו תהיה מוצלחת אם אכן נשיג את עצמאותנו.
אם אנו שואפים לתפקיד מסוים, או עמדה מסוימת, הרי שאם לאחר התמדה נשיג את אותו התפקיד הרי שמשימה זו הוכתרה בהצלחה, שזה אומר- הצלחנו!
אולם חישבו, מה קורה אם איננו נוקטים בדרך הנכונה אל לבו של האחר, או מה קורה אם לבו של האחר כבר תפוס. מה קורה אז? מתי אנו לומדים להרפות?
אותה יכולת להרפות כאשר המציאות מתערבת לה בתמונה היא חיונית ביותר כדי לא ליפול למלחמות אבודות אשר בדרך כלל גובות מחירים אישיים גבוהים, אולי הגבוהים ביותר.
גם בשאיפות עמים ולאומים, יש גבול דק וברור בין אתוס לבין מציאות. אולי לאור התקופה בה אנו נמצאים אפשר בהחלט להבחין מתי שאיפת עם לעצמאות לגיטימית, הופכת למעשה לאובססיביות ושטף של איבוד עצמי לדעת של עם שלם. אותה התאבדות המונית של עם, אינה מקרבת את אותו העם לעצמאות, היא מרחיקה אותו. היא מאירה אותו באור פנטי, חולני, היא למעשה הופכת את אותו העם לשטף אובססיה, אובססיה דתית, אובססיה לאומנית, או איך שלא תקראו לאותה אובססיה, היא תמיד תישאר בגדר אובססיה אשר הופכת את אותו העם לחריג, לשונה, לאחד אשר כבר אין אפילו טורחים לשוחח עמו,כי הוא אובססיבי…. ממש כמו אותו העם אשר עושה את כל המשגים ולמעשה הולך ומאבד את מקומו בין האומות כך גם אנו כיחידים נופלים בקלות רבה לעיתים לאותה מלכודת, מלכודת האובססיה.
מוח האדם מכיל פונקציה מסוימת המכונה אוטומטיזם. לעיתים אנו פשוט מפסיקים לשפוט את המציאות ופשוט מתמסרים לאותו מנגנון אוטומטי אשר חוזר על עצמו שוב ושוב, ולמעשה מתבטא באובססיה ובחוסר יכולת להרפות. כאשר אנו נתפסים לאותו מנגנון, קשה לנו מאוד להבין כי למעשה כבר איננו מתמידים, אלא, נוגחים את ראשנו בקיר, איננו מתקדמים אל מטרתנו אלא אנו מתרחקים ממטרתנו, אנו למעשה, לרגעים או אפילו שנים, מאבדים כביכול את יכולת השיפוט שלנו, אנו הופכים אובססיביים!
הבריות בנקל חשות מתי אדם הופך אובססיבי, בדרך כלל האחרים חשים זאת הרבה לפני האובססיבי עצמו. ואז אותו אובססיבי מצטייר בעיני האחרים כחולני, כמרתיע, כנואש ואז הדבר האחרון אשר יוענק לו יהיה ההצלחה. חוק ההצלחה אינו יכול להכיל אובססיביות, אובססיביות היא למעשה סוג של עיוורון ובחירה מוטעית של מהלכים והחלטות. שם, לעולם אינה שורה לה ההצלחה!
יש אמנם אנשים אשר מטבע אופיים נוטים יותר ליפול באותה מלכודת, אולם כולנו בעת זו או אחרת במהלך חיינו נתפסנו באותו מנגנון אוטומטי, אשר גרם לנו שוב ושוב בצורה נואשת להשליך את עצמנו לעבר מטרה אשר מעולם לא היתה יכולה להיות שלנו ושוב ושוב להמשיך ולהתיש את כוחנו לשווא. מה שמלמדנו כי אותה תכונה אמנם טבועה באופיינו, אולם עלינו להשתדל לא ליפול ברשתה.
כיצד עושים זאת?
פשוט מקפידים תמיד על מודעות. מה זאת אומרת? בכל מסע או דרך יש תמיד צורך לעצור מדי פעם ולשקול אם אכן אנו בכוון הנכון. הרי טעויות הן אנושיות וכולנו חוטאים בהן לעיתים, כך שעלינו בכל פעם בה הדרך מתעקלת לנו או מערימה קשיים לעצור לרגע קט ולשקול בשנית את צעדינו הבאים.
אין בכך משום הססנות, אלא שיקול דעת אשר בעזרתו אנו בוחרים את השביל הנכון ביותר בו יש לצעוד כדי להמשיך במסענו. הרי כולנו מכירים את הדרכים אשר לעיתים יש לעקוף כדי להגיע למחוז חפצנו, ממש באותה בהירות עלינו לעיתים לשנות את גישתנו בהתאם לנסיבות המציאות המשתנות ולכלכל בתבונה את צעדנו בהמשך הדרך. אותה התבוננות מחודשת, באה רק עם היכולת להרפות!

זכרו תמיד, התמדה היא חיונית, אולם אינה פותרת אותנו מהצורך לחשוב. לחשוב בבהירות תוך כדי התחשבות במציאות סביבנו. ואם חלילה אנו נתפסים לאותו מעגל של אוטומטיזציה, של אובססיביות, עלינו ראשית להרפות ואז לשקול שוב את המשך דרכנו. אין בכך משום כשלון, אלא להפך, זהו המתכון הבדוק להצלחה!!
יאללה לכו להצליח ואל תשכחו מדי פעם להרפות!

בברכה,
ד”ר אודי בר.