הפרעות אישיות

שלום ליקירותיי ויקירי תאבי הידע ! היום אדון עמכם על נושא “הפרעות– האישיות”. נושא זה נחשב בעולם הפסיכיאטריה למורכב ורבים ניסו למצוא דרכים שונות להבנתו המלאה.
אבל, אולי נתחיל קודם בהסבר קצר, מהן הפרעות אישיות?
אפשר למעשה לחלק את כל האוכלוסיה לפי קווי אישיות בולטים, שהם עדין בגבול הנורמה. קווי אישיות אלה נוטים להופיע עם מנגנוני התנהגות טיפוסיים. למשל, יש את אלה החשים תמיד חשדנות וחוסר אמון כלפי אחרים. הם חשים תמיד כי נגרם להם עוול ורגישים בצורה מופרזת לדחייה והשפלה. הם נוטים לפרש את התנהגות האחרים כעוינות וזילזול כלפיהם גם כאשר לא היתה שום כוונה לכך. הם אלה אשר מהצד תמיד נראים לנו כתוקפניים, ביקורתיים, עקשניים ורגישים מדי שנוטים לסכסוכים ומאבקים מיותרים ומפריזים בעמידה על משמר זכויותיהם. וכדוגמא אחרת, יש את אלה אשר חשים הרגשה מופרזת של ערך עצמי, הם מרגישים תמיד מיוחדים אך מאידך אדישים לטובתם של אחרים. הם דורשים תשומת לב והערצה, אך לעיתים נופלים לתהומות של תחושת נחיתות קשה השפלה וריקנות.
אנשים אלה מגיבים בצורה קשה מאוד לכל כשלון או ביקורת. כאשר הם חווים כשלון, או חוויה הנתפשת אצלם ככשלון, מיד מופיע הדיכאון ותחושת האפסיות. אותם אנשים לעיתים אף מאופינים בגישה יהירה צינית ובלתי מתחשבת ברגשותיו ובכבודו העצמי של הזולת. אנשים אלה מועסקים רבות בפנטזיות של הצלחה בלתי מוגבלת, של כוח, של יופי, של חוכמה, של עושר, של ברק ושל אהבה אידאלית.
אכן לרבים מבין השחקנים והכוכבים הגדולים קווי אישיות שכאלה.
אם כן, משתי דוגמאות אלה ראינו כי ישנם רבים כאלה סביבינו, האם כולם חולים? התשובה היא ודאי שלא, אנו מגדירים הפרעת אישיות רק כאשר קווי אישיות מסוימים מתפתחים בצורה מוגזמת ונוקשה. אז מתפתחים דפוסי תגובה והתנהגות בלתי סתגלתניים ולמעשה מביאים לכשלונות חוזרים בתפקוד או ביחסים הבינאישיים או בשניהם. ואכן , המאפיין אנשים בעלי הפרעת אישיות הוא תגובה בלתי גמישה לדחק (סטרס) וניכר לעין כי הם נכשלים שוב ושוב ביחסי עבודה וביחסי אהבה עם הזולת.
גם לחלק מהמנהיגים הגדולים שהשפיעו על ההיסטוריה האנושית היתה הפרעת אישיות. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא דמותו של היטלר. היטלר סבל מ”הפרעת אישיות פסיכופטית” המאופינת בעיקר בחוסר התחשבות בחובות ובערכים של החברה. בעלי הפרעת אישיות זו ביחסים עם הזולת הם חסרי התחשבות ואמפטיה. הם פועלים באנוכיות לפי האינטרסים המידיים שלהם כפי שהם תופסים אותם. הם מופעלים על– ידי דחפים יצריים ותחושות הדורשים פורקן מידי ללא יכולת לדחות סיפוקים. ביחסיהם עם אנשים הקרובים להם יש קרירות רגשית, חוסר אחריות (למשל כלפי ההורים, הילדים, בני הזוג) וחוסר התחשבות. הקשרים שהם יוצרים בד”כ שטחיים ארעיים ואינם יציבים וקבועים. כהורים הם חסרי אחריות, מזניחים ונוטשים את בן זוגם ואת הילדים.

אולי למען הגולשים אשר חוששים מהתמודדות עם נושא זה ומגיבים בתוקפנות או בחרדה נדגיש ונאמר כי אין איזשהו אדם “נורמלי” אשר כולנו צריכים לשאוף להדמות לו.
שאיפה דמיונית זו כבר כמעט שאינה קיימת בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה בעשורים האחרונים.
אין ספק כי בדברנו על נושא האישיות, הגבולות בין החולי ומיצגיו לבין מצב של בריאות נפשית הם מעורפלים ביותר. כמו כן כוונתנו אינה להפוך את כולם לחסרי מיוחדות אישית אלא להיפך, כיום בפסיכיאטרייה קם ועולה זרם חדש שאני אגב, מחסידיו הגדולים, המכונה פוסט– פסיכיאטרייה. זרם זה למעשה עושה אינטגרציה בין הנורמות החברתיות וההתפתחות התרבותית של השנים האחרונות לבין הפסיכיאטריה הקלאסית.
כידוע לכם אבי הפסיכיאטריה הקלאסית הוא זיגמונד פרויד, נוירולוג אשר הגה את משנתו בסוף המאה ה –19 ותחילת ה-20. מאז אותה תקופה וויקטורינית ושמרנית ועד היום קודים ותפיסות חברתיות, מוסריות ותרבותיות השתנו כל כך, עד כי נוצר זרם חדש זה המכונה פוסט פסיכיאטריה.
זרם זה, אשר לצערי אינו מיושם עדין במלואו, גם בגלל המהפכניות הרבה שבו, מעריך ושם על נס את חותמו האישי והיחיד של כל אדם. זרם זה טוען, בין היתר, כי רק ע”י התחברות האדם למיוחדות האמיתית שלו, באשר היא, הוא יכול להגיע למימוש מקצועי אישי ואינטימי מלא. אולם, גם על פי תפיסה זו, כדי לבטא את המיוחדות והפוטנציאל האישי שלך, עליך להיות מסוגל/ מסוגלת להשתחרר!
אותה השתחררות מושגת ע”י הרפיה ממנגנוני הגנה אשר למעשה משמשים אותנו שנים ובאים להגן על איזושהי פגיעה מוקדמת שחווינו.
כאן נכנסת חשיבותה של הבנת “הפרעות האישיות”. לכל הפרעת אישיות טיפוסית או נקרא לכך, לכל מבנה אישיות (תקין או חולני) יש מנגנוני הגנה טיפוסיים. אם תוכלו ללמוד ולבודד בהתנהגותכם או בהתנהגות הזולת כיצד הם או אנחנו משתמשים במנגנונים אלה, התקשורת הבין אישית תצמח פלאים.
למען הסר ספק, מנגנוני ההגנה אינם חלק ממהותינו האמיתית אלא “מיומניות” שרכשנו במהלך ילדותינו כדי להתמודד עם מצוקות משפחתיות, חברתיות וכו’. אנו למעשה עם התפתחותנו עוטים עוד עוד תפוסי התנהגות אשר נדמה לנו כי רק כך נוכל לשמור על אושרנו. אולם בעצם האחיזה העזה בהם גורמת לנו לבסוף לשכוח את עצמינו.
כבר היום נושאים אלה חודרים לתחומים כמו פרסום, שיווק ואפילו פוליטיקה ומסעי– בחירות.
כעת לאחר שהבנתם כי לכל אדם יש את ” חותם הנשמה” האישי שלו, נסו לחשוב, מהו שלכם? האם כבר גיליתם אותו? ואם כן כיצד תרם אותו גילוי להתפתחותכם האישית והמקצועית?

יאללה , צאו לדרך!
בינתיים, הרבה אהבה וסבלנות.
בברכה,
ד”ר אודי בר.