×

דיוה וגורו –פרק ה’

לחץ כאן לקריאת חלק א’ חלק ב’ חלק ג’ חלק ד’

שלום לכולם.
עדין עוקבים ?
אכפת לכם מגורלם של יקירינו?
אם כן, המשיכו איתי לעוד פרק…

דיוה וגורו, כזכור, היו באמצעה של שיחה עניינית אך רועמת.
גורו התריס למולה של דיוה בשאלה האם הניחה אי פעם לשבירותה וחולשותיה לבצבץ ולצבוע את חייה..מעת לעת..לפחות…. ודיוה התקשתה לקבל את האפשרות כי אחר יכול אולי להביט דרכה למקומותיה הכל כך פרטיים.
מאידך, כבר הבנתם כי גם בגורו התחוללה סערה לא פשוטה – הוא שוב חשב ,לאחר זמן רב, כי אולי אכן אין תחליף לאהבה?
אולי בכל זאת האהבה הגדולה אינה פוגעת בהשראה הצלולה ?….

“תסלח לי שאני שואלת..” הוסיפה דיוה , לאחר שנרגעה מעט והזכירה לעצמה פעם נוספת כי הגיעה בעצם למטרה מסוימת…. “אבל מנין צצות לך שאלותיך? האם משהו שאמרתי גרם לך לשאול שאלות אלה? או אולי מראה פני?” שאלה בסקרנות.
גורו היסס לרגע בתשובתו, גם לו תמיד הציקה שאלה זו. “מנין צצות להן השאלות? כיצד אפשר לחוש בתחושותיו של האחר ללא מילים? האם יש ערוץ תקשורת נוסף, סודי שאיש עוד לא הגדיר מעולם? האם נשמות משוחחות בינהן גם ללא מילים?” נהג לתמוה בינו לבינו.
” אין לי תשובה של ממש לשאלתך זו, אולם אני מניח כי ישנה לה תקשורת נוספת בין הבריות – תקשורת אשר אינה זקוקה למילים….כמו למשל כמו זו שנקל למצוא בין אנשים הקרובים זה לזה, כבני משפחה, אוהבים, חברים קרובים – למעשה בקרב כל אלה הקשובים באמת לאחר. אלה הקשובים זוכים כנראה בכל זאת לשברירי מידע נוספים אשר מצפים להיקלט ומפעפעים להם בנקל בין השותפים לקשר ללא מלים” .
“האם אתה חושב כי ישנם כאלה אשר אינם יכולים לזכות בסוג זה של תקשורת?” הקשתה דיוה.
“האם אתה חושב כי כל אחד יכול ליצור מערכות יחסים שכאלה ואולי מדובר בתכונה אשר יתכן וחסרה במישהו…?” שאלה בקול רפה.
“לא, איני חושב כך. אני מניח כי כל אחד יכול לחוש לפחות באדם אחד במהלך שנות חייו אם רק יניח לעצמו לעשות זאת. אני מניח כי רבים מאוד זוכים לקשרים שכאלה- כך אומרים בכל אופן..” ענה.
ואז שוב נזכרה דיוה בדמות הניבטת אליה בחלומותיה שלהבנת פשרם הרי הגיעה עד לעיר רחוקה זו.
היא ניסתה שוב לתאר בדמיונה את תווי פניו, הוא היה מוכר לה הרי, היא רק לא ידעה מאין.
ואז ברגע אחד, ידעה. דיוה לפתע הבינה כי האיש מחלומותיה היה בעל פני הנער אשר פגשה פעם בנחל.
פעם לפני שהכל החל.
לפני שהחיים הפכו למורכבים.
פעם,שהכל היה פשוט כל כך.
ואז מיד פנתה לגורו ואמרה ” פתאום, ממש ברגע זה נזכרתי מי היא דמותו של האיש הזר בחלומותיי. אמנם איני יודעת את זהותו, אך אני יודעת בוודאות היכן פגשתיו בפעם היחידה בחיי !”.
“היכן פגשת איש זה?” שאל גורו. “האם היה זה אחד ממעריציך? או אולי היה זה מחזר ללילה?”.
“לא,לא! היה זה הרבה לפני שהפכתי לכוכבת!”. ענתה מיד .
“היה זה בתקופה בה הייתי עדין נערה תמימה אשר רק רצתה הכרה ואהבה מכולם. היה זה על שפת נחל, בשיפולי הר התהילה. הנחל כונה אז, נחל התהילה, כמדומני. איני יודעת אפילו אם נחל זה לא יבש זה מכבר” הוסיפה.
“נחל התהילה?! הרי גם אני מכיר נחל זה. …הוא עדין זורם!” ענה בתקיפות.

וכך בעודו מופתע לעצם הזכרת שמו של הנחל ,הנחל אשר נהג לחשוב כי הוא בלבד היה נוהג לשוח על גדותיו- פתאום הכתה בו ההכרה. הוא ידע לפתע כי האישה שלמולו היא הנערה מהנחל שהתבוננה בו אז בשעת בוקר, באותו יום מעונן, בו עמד לראשונה ריח סתיו באוויר.
היא היא הנערה אשר נהג לחשוב כי בפיה היה דבר מה חשוב שרצתה אז לומר לו.
היא הייתה זו, אשר נהג לעיתים להרהר אודותיה תמיד בלווי תחושה של החמצה אשר לא הרפתה שנים רבות.
“האם הנער היה לבוש בכותונת ארגמן?” שאל בקול רועד.
“כן” ענתה דיוה. “הוא לבש כותונת ארגמן ואבנט זהוב, אני זוכרת זאת ממש כאילו ראיתיו אתמול”.

גורו הסיר את כיסוי ראשו, והביט שוב בדיוה.
שניהם זעקו זעקה גדולה.
זעקה אשר נתחלפה לה מהר בבכי תמרורים.
בכי של אובדן, בכי של השלמה,,,אשר בהמשך הפך לצחוק גדול,,,

הם היו שניהם כבר כבני שבעים.

זהו. אז סיפורנו בעצם הסתיים לו כאן. או שלא…
כל אחד מכם יערוך לעצמו את חשבון הנפש שלו.
כל שאני למדתי עד כה הוא כי החיים קצרים וחולפים ביעף, לעיתים כמו “פו..” (ככה אומר אבא שלי-כבר שנים..). כך שנצלו כל הזדמנות ואל תניחו לאף איש או אישה חשובים לחמוק מחיכם.
בברכה,

ד”ר אודי בר.

Go Top
Shopping Cart
There are no products in the cart!
Subtotal
0.00
Total
0.00
Continue Shopping
0