×

גירושין נתפסים ככישלון אישי

שיעורי הגירושים בארץ ובעולם עולים בהתמדה, בארצות הברית למשל, אחוזי הגירושים עומדים כיום כבר על שיעור של כ- 50 אחוזים.
נתונים אלה מהווים למעשה מדד מנבא ליציבות וההמשכיות של כחצי מהזוגות הנישאים כיום, אולם למרות נתונים אלה, עדין לטקס הנישואין אווירה כה מחייבת ודרמטית. עדיין אנו בלבנו מצפים כי כל זוג שנישא יאהב לנצח וישאר יחד עד שהמוות יפריד בינהם. ועדין כולנו מקבלים בתדהמה כל סיפור חדש של גירושים.
שותפים לאותה האשליה הם כמובן גם כל הזוגות הנישאים, גם הם לפני ערב הכלולות מתרגשים מהמחשבה כי הנה מצאו את בחירי ליבם, אלה אשר יחיו עמם את שארית חייהם, אלה אשר יזקינו עמם, יסעדו אותם בעת מחלה או ידאגו לצאציהם המשותפים, גם הם משוכנעים לחלוטין כי הם לא יתגרשו לעולם. אותה תפיסה רומנטית וילדותית קמעה של מוסד הנישואין, כמו גם של מושג האהבה, הופכים את עצם תהליך הפרידה והגירושין למאורע טראומטי. טראומטי עבור הילדים, עבור בני המשפחה ועבור בני הזוג כמובן.
מנסיוני עם מטופלים רבים, עולה בבירור חוויה קשה של כישלון המלווה את תהליך הגירושין. חוויה זו אינה כרוכה כלל באופיו של הקשר הזוגי וגם אינה תלויה בבן הזוג ואפילו באופן שבו בוצעו הגירושין, חוויה זו אינה מודעת לעיתים ונעוצה למעשה בעצם הכישלון הכרוך בסיומו של הקשר. רבים ממטופלי חווים את הגירושין כאקט בו הם נכשלו כביכול במשימה, משימה המוערכת על ידם ועל ידי הסובבים, הם “לא הצליחו לשמור על נישואיהם”. גם אם בשיחה מעמיקה מתחוור לחלוטין כי הקשר הזוגי היה הרסני, חייב היה להסתיים או אפילו גרם לשחרור אנחת רווחה בעת שהגיע אל קיצו, גם אז עדיין מחלחלת לה תחושה של כישלון.
תחושת כישלון זו, גורמת לרבים מהגרושים הטריים, לפקפק בינם לבין עצמם אודות יכולתם וכישוריהם לקיים קשר זוגי ארוך טווח. מחשבה זו עולה אפילו אם בן הזוג הננטש היה מופרע בעליל, עדין תמיד מקנן לו החשש אולי יכלו לנהוג אחרת. אותו חשש הוא גם זה שפוגע קשות בדימוים האישי של רבים מהגרושים הטריים, וגם אם לא תמיד מדברים אודותיו הוא מקנן לו אי שם בליבם.
חישבו על כך, הם נישאו קבל עם ועדה, נירשמו בכל משרדי הממשלה, אפילו לקחו משכנתא יחד, יש להם ילדים ופתאום יש לפרק הכל. פתאום יש לאמץ תואר חדש, גרוש, גרושה.
קושי הכרוך בפרידה מאדם קרוב, הוא ברור וטבעי, גם אם איננו מסוגלים לנהל עם אותו אדם קשר קרוב ולו לעוד יום אחד. אך שימו לב, איני מתכוון לכאב מסוג זה אלא לכאב האישי יותר, זה של האדם בינו לבינו, באותו מקום אינטימי, במקום בו אנו עורכים לנו את חשבון הנפש הפרטי שלנו, ממקום זה יכולה להופיע הנטיה לראות בגירושין משום כישלון.
חשיבות יתרה זו המוקדשת לאותו תהליך של פירוד, קל להבין כמובן על רקע האידאליזציה שאנו עושים לאהבה ולטקס הנישואין. כבר כילדים אנו מפנימים את העובדה כי “חתונה זה לנצח” והאהבה תמיד מנצחת. אף אחד לא לימד אותנו להתיחס לזוגיות קצת כמו אל שותפות, כמו אל צוות המנהל עסק מצליח. אם היינו עושים זאת, יתכן והיינו מבינים כי זוגיות שסיימה את תפקידה היא זוגיות שצריכה להסתיים. זוגיות אשר מסתיימת אינה מעידה ואינה יכולה להעיד במאומה על כישוריו של כל אחד מבני הזוג ליצור שותפות והרכב מנצח עם בן זוג אחר.
ממש כמו שפעם היה מקובל לעבוד במקום עבודה אחד עד לפנסיה וכיום מקובל לשנות ולגוון עיסוקים, מעבידים ואפילו קריירה, כך גם עלינו להבין כי זוגיות אחת שאינה עוד מספקת את שני בני הזוג צריכה להסתיים. אם פעם נהגנו לשמור על מסגרת הנישואין בכל מחיר, גם במחיר דיכוי החופש האישי שלנו או המימוש העצמי שלנו, היום אין זה אפשרי עוד. כיום פחות ופחות אנשים מוכנים לחיות בפשרה ומוסד הנישואין משקף היטב הלך רוח זה.
כעת, כל שעלינו לעשות הוא ללמוד ולעדכן את תפיסתנו החברתית אודות גירושין. להפסיק לראות בהם סוג של סיום אלא דווקא הזדמנות לתחילתו של פרק חדש. יש לראות באנשים שסירבו להתפשר בכל מחיר וקמו וסיימו קשר זוגי כעל אלה אשר עזבו כביכול מקום עבודה אחד ומחפשים משרה חדשה, יש להביט בהם כעל רומנטיקנים אמיתיים, כאלה שאינם מוותרים, כאלה שעדין מחפשים. ואפשר כי דווקא משום שהם כאלה, הם גם ימצאו. ימצאו שותף חדש ומתאים יותר לדרכם החדשה, לשארית חייהם או לחלקם.

בברכה, ד”ר אודי בר.

Go Top
Shopping Cart
There are no products in the cart!
Subtotal
0.00
Total
0.00
Continue Shopping
0