בין אהבה עצמית בריאה לבין אגואיסטיות

היום נדון בסוגיה מרתקת מאוד, לטעמי.
היום נדון בגבול הדק והמתעתע בין כריזמתיות סוחפת לבין טרחנות וכפייתיות. היום נדון בהבדל בין אהבה עצמית בריאה ונחוצה לבין אגואיסטיות צרה ומתבדלת.
תודו שבחרתי בחתיכת נושא, לא?
הרי ברור לכם כי אותו הגבול, הוא הוא הגבול המפריד בין דמגוגיה ריקה ומעוררת אנטגוניזם בקרב המאזינים לבין נאום סוחף ושובה לבבות היכול לתת כוח לאומה שלמה להילחם. אותו הגבול הוא גם הגבול העובר בין אותם אנשים העסוקים כל כולם בצרותיהם הקטנות ותחלואיהם ומראם ומצב רוחם ועוד כהנה וכהנה דברים קטנים ומיגעים, לבין אלה אשר מקבלים עצמם באהבה ושלמות, אך עדיין נותרים נגישים לאהבה.
האם ברורה לכם החלוקה?
אין ספק כי נושא זה הוא למעשה בלב כולנו, כי כולנו בעת זו או אחרת מעוניינים להעביר את דעתנו הנחרצת בנושא זה או אחר ובדרך כלל כולנו רוצים כי דברינו יתקבלו בהבנה, וכולנו גם הרי רוצים להיות נאהבים, אני מקווה.
ובכן הרי ידוע לכולם כי מתאהבים, אבל באמת מתאהבים, באנשים אשר יודעים להכיל את עצמם, אולי ננסח זאת אחרת, בדרך כלל מתאהבים באנשים אשר יודעים לאהוב את עצמם.
כעת נשאלת השאלה מתי אהבה עצמית הופכת לאובססיה ההופכת אותנו לאגואיסטים ואוגונצנטרים ללא תקנה, ומתי אותה אהבה עצמית משמשת כאבן שואבת נפלאה ומסתורית הגורמת לכולם לחפוץ בנו. מאידך, מתי נאום פוליטי יכול להצית להבות ומתי הוא רק מעודד את המזינים לתעב את הנואם או את עמדתו-אפילו ללא יכולת לדעת למה בדיוק?
ובכן יקירי, התשובה היא חמקמקה. התשובה נמצאת בלב. ולמי שעדיין אינו יודע, לעיתים קשה נורא לשמוע את קולו של לבנו. אבל, בכל זאת, ראשית הרשו לי לספר לכם כי הגבול אינו קבוע. אינו קבוע במקומו וגם אינו קבוע בין אדם לאדם, למה הכוונה?
לעיתים אנו גולשים לעברו השני של הגבול וממש מבלי משים הופכים לעת קלה לאלה אשר אנו ממש לא הינו רוצים להיות. סיטואציות אלה נוטות לקרות כאשר אנו, מסיבה כלשהי מתוחים במקצת. או אז פשוט “רעשי הרקע” אשר מתח וחרדה נוטים ליצור, מפריעים לנו למעשה לשמוע את קולנו הפנימי.
במילים אחרות, חרדה ומתח למעשה פוגמים קשות ביכולתנו להיות נאמנים כל העת לקולו של לבו, או אם תרצו לקולנו הפנימי או “מחוברים לעצמנו”, כל המושגים הללו בעצם מדברים הרי על אמת אחת.
ובכן מאחר ואנו אוהבים תמיד לצאת לדרך עם עצה מעשית, הרי שעצת השבוע היא בעצם פשוטה למדי. לנאום נאום כובש לב, צריך קודם כל שיהיה מה לומר ואם יש מה לומר אז לומר את הדברים מתוך השקט הפנימי הגדול ביותר שיתכן, דבריכם כבר ימצאו את דרכם ללב האחרים. ממש כך ללא שום התכוונות מיוחדת, כאשר הדברים נאמרים ממש מליבנו הם מנותבים באורח פלא בדיוק לאן שהן צריכות להגיע.
ומה באשר למידה הנכונה של אהבה עצמית, מתי אכן אנו מלאים בעצמנו אך מותירים מקום לאחר?
שימו לב כי כאן התשובה אינה ממש מסובכת. אנשים אשר עסוקים בעצמם יתר על המידה, עושים זאת בדרך כלל מפאת בדידות, אשר גם אינה פיזית היא בוודאי ריגשית. ובכן אותו עיסוק כפייתי בעצמך למעשה בא כתגובת חרדה מפניה של אותה תחושת ריקנות מפחידה המלווה בדידות רגשית בדרך כלל. הרי לנו יש תודעה שלמה למלא, ואם אין אחרים אשר יזינו אותה אנו יכולים למלא את כל תודעתנו בעצמנו ואז גם לא להותיר מקום לתודעת האחר. לאהבת האחר.
אני מקווה כי הנקודה מתחילה להתבהר, ובכן שימו לב, כך או אחרת, החרדה היא בליבו של הענין. הפחד מפני תחושות הבדידות משליכות אותנו לתוך התעסקות בעצמנו עד לטישטוש כל אפשרות כי נחשף בפני אחר. ומאידך אותה חרדה היא גם המונעת מאיתנו לשמוע בבהירות את קולנו הפנימי, ואז להפוך למלהגים אשר אינם יודעים את אוזן מאזיניהם.
אני מקווה כי דברי מצאו את דרכם ללבכם. ואולי אף תזכרו בהם לפתע ברגע בו תמצאו את עצמכם מלהגים דברים אשר אינם ממש אתם, או לכודים לחלוטין בעצמכם ללא כל מבקרי פתע משמחים.

בברכת שלוה,
ד”ר אודי בר.