אני שמח!

אני זוכר בהחלט את שהבטחתי אודות פענוחה של המחלה המסתורית מכולם, אבל איני יכול להתאפק מלכתוב לכם היום על אושרי.
כן, כן, היום אני מתכוון קצת לחלוק אתכם את סודות כוחי. היום אני מתכוון לספר לכם על אחד המקורות העיקריים מהם אני שואב את כוחי, השראתי ואת המרץ הבלתי נלאה אשר מלווה אותי בעבודתי.
מי מכם שקרא בעבר חלק מאיגרותי, לא יכל שלא לשים לב כי אופטימיות אין קץ מלווה אותי, כי אני מרבה לספר על יעוד, קול פנימי, הגשמת שאיפות ואפילו תחושת שלווה אמיתית.
האם מעולם לא עברה בראשכם המחשבה מאין לי כל המרץ והמוטיבציה לספר לכם את כל הדברים הללו, או אולי אפילו מהו אורח חיי אשר מניח לי להמשיך ולראות בעולם ובבני האדם את אותו דבר נפלא אשר ראיתי בילדותי?
לצערי, מבין מטופלי, בין קולגות מקצועיים ואפילו בין חברי הקרובים, אני חש לעיתים בחריגותי. אני חש כי הם אינם חווים את העולם, את מטופליהם ולעיתים אפילו את הם עצמם באותה הדרך בה אני חש אותם.
טוב נו, הרי מיד נאמר כי כל אדם חווה את המציאות באופן סובייקטיבי משלו, ולכל אחד כמובן הרגישות המיוחדת שלו, ועל כל זאת כמובן אין מחלוקת. הנקודה אשר אני מנסה להעלות הפעם היא אחרת.
אני מדבר על היכולת לראות בכל אדם או בעל חיים או אפילו פיסת טבע כמו למשל עץ, בשלהי פריחתו בשעת אחר הצהרים כחלחלה-יופי כביר.
לראות את המתוק, את הטהור, את החרדות ואת המשקעים אשר נמצאים באחר. להבין תמיד את מקור עצבותו, להיות מסוגל לחוות אותו, לכאוב אותו ואז להשפיע עליו ולרומם אותו למקום אחר, טוב יותר, שמח יותר, בריא יותר. ואולי נוסיף, לרצות לעשות זאת בכל לבנו ובמלוא מאודנו.
ובכן,למה נזכרתי בכל הדברים הללו לפתע?
השבוע חגגתי פתיחת מרפאה חדשה. מעצם ההזמנות של האורחים כמו גם מעצם השיחות עם אחדים מהם, שיחות אשר בשגרה לעולם זמן לנהל, פתאום הבינותי את פשר כוחי. פתאום הבנתי כי אני זוכה בחיי למלא את ייעודי, אני בעצם הצלחתי, לאחר עבודה קשה, לעשות בדיוק, אבל בדיוק את הדבר שהוא- אני. את הדבר שאני רוצה לעשות יותר מכל, את הדבר שאכן ממלא אותי לחלוטין, ממצה את כל יכולתי, את כל כישורי, את מלוא אהבתי!
לפתע הבינותי, כי עצם הזכות לעסוק בדבר אותו אני אוהב מכל, הוא, הוא אחד ממקורות האנרגיה העשירים ביותר שלי. ההצלחות שלי עם מטופלי, המראה הקורן, השמח, שאני רואה על פניהם לאחר מספר חודשי טיפול, או לעיתים אפילו השינוי אשר הם מחוללים בחייהם ואורח חייהם עובר דרכי ממש כמו זרם עז של חשמל וממלא אותי לחלוטין לקראת המטופל הבא. כך שאני חש במשך רוב שעות היום בהתחדשות בלתי פוסקת של אנרגיה, האם אתם יורדים לסוף דעתי?
תחשבו למשל שאתם נורא אוהבים לרקוד, או לשיר, או אפילו לצייר, ותחשבו על כך כי אתם עושים זאת כל יום, כל היום, ואתם לא מתעייפים! אתם מתחילים להבין אותי?
היום שאל אותי חבר רופא, לאחר שסיפרתי לו את תחושתי בנושא, האם המטופל האחרון אינו מקבל פחות מהראשון, או האם לא קורה שיום אחד אני מגיע למרפאה תשוש, או מרוקן? שאלתו, ראשית הביאה אותי לעצם כתיבת איגרת זו, אך זאת הבנתי רק אחר כך.מה שקרה בעת השאלה, פשוט חשבתי לרגע מהי התשובה. ואז היכה בי הענין, כן, כל מטופלי זוכים לאותה התייחסות וכן יש ימים בהם אני מגיע תשוש למרפאה או אפילו טרוד ממציאות יומיומית קשה, אך ברגע בו אני יושב בחדרי מול מטופלי, הכל פשוט מתפוגג. איני מרגיש עייפות, איני מרגיש צמא או רעב, אני שוכח את המציאות שבחוץ וכמעט שאיני מרגיש את גופי. אני מרגיש את גופו של מטופלי. נשמע מוזר, אני יודע, אבל ככה נראים ימי, וזהו עונג שלי.
דווקא דברים אחרים כמו אדמיניסטרציה, או אפילו עניני כספים מתישים את כוחי ונראים לי טרחניים, אך עצם הטיפול בחולים לעולם לא.
ועוד שאל אותי אותו חבר רופא, האם בכל מטופלי אני נהנה לטפל, או במילים אחרות האם יש כאלה אשר איני שמח לראות? ושוב חשבתי לרגע ואז ידעתי כי אפילו לא חשבתי שהדבר אפשרי. עד לאותה שאלה פשוט חשבתי כי זה ברור מאליו כי רופא אוהב את כל מטופליו, לא חשבתי שיתכן אחרת. אז יסלחו לי מטופלי אשר תחושת המיוחדות שלהם אולי נפגמה במעט כעת, אולם אני חייב לספר לכם כי אני אוהב את כל מטופלי, ותמיד פשוט נדמה היה לי שכל המקסימים והרגישים והנחמדים מגיעים במקרה, דווקא אלי.
כך או אחרת, היום, ליתר דיוק הערב, פשוט הבטתי לראשונה על דברים אשר נטלתי כברור מאליו שנים כה רבות, ופתע הבנתי עד כמה בר מזל אני. למרות כל הקשיים אשר בהחלט נערמו בפני, הצלחתי לא לוותר, אולי פשוט כי לא חשבתי שאפשר בכלל, וזכיתי לעסוק בעבודתי כיום. זכיתי אפילו להיות מסוגל לספר על כך, וכמובן זכיתי גם בכם, קוראים ומאזינים.
תגידו לי, מי צריך יותר?
כעת, כדי לא להשאירכם נוטפי ריר, אזכיר לכם, כי גם לכם יעוד משלכם. גם אם אותו יעוד נראה כעת רחוק מהגשמה, גם אם אותו יעוד נראה לכם או לסביבתכם כבלתי הולם, בלתי פרקטי ועוד שטויות אשר אני שומע תדירות, אל תשכחו שהוא שלכם!! וויתור עליו יהיה וויתור על אושרכם האמיתי, על תחושת מלאות אשר אין דומה לה. וויתור שכזה גורר בעקבותיו חיים שלמים בתחושת החמצה, חוסר שמחה, תחושת תסכול הרסנית ומצב וודאי של חולי.
זכרו, אין בריאות שלמה מתיישבת לה בנשמה מיוסרת.אל תעוללו זאת לעצמכם, לכו ומצאו את דרככם!
לסיום, אספר סיפור קצר. פעם לפני שנים רבות היה סנדלר עני באיטליה. למרות המצוקה הכלכלית אשר אפיינה את רוב הסנדלרים, הוא המשיך בעבודתו. אתם יודעים למה? כי הוא נורא אהב נעליים! הוא אהב נעליים והמשיך לייצר אותן, לימים שמו נתפרסם בכל העולם, הוא נקרא גוצ`י.
זהו סיפור אמיתי, מסתבר כי גם סנדלר אשר נורא אוהב נעליים יכול להפוך לאימפריה, הווי אומר, זה לא המקצוע אשר מביא אושר ותהילה, אלא הבחירה הנכונה!

יאללה, מספיק להשתפך, אני הולך לנוח ואתם צאו לדרככם!

בברכה,
ד”ר אודי בר